"האחרונים בייצור הראשונים בגימור"

אהרון לוי (אנריקו בפי החברים) הוא גבר זקוף קומה ונאה, ולא ניכר עליו כי כבר מלאו לו 75 שנה. את שרביט הניהול של החברה – א.לוי - שיסד לפני יותר מ-50 שנה העביר לפני שנים רבות לידי בנו – אבי, אבל אהרון מקפיד להגיע ארבע פעמים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות למפעל בשדרות מביתו שבראשון לציון. אבי הוא המנכ"ל, אבל אהרון מעורב כמעט בכל הליך המתבצע בחברה ובמפעל, העוסק בציפוי מתכות לתעשייה. מחלון חדר הישיבות הוא יכול לראות כבר את הדור השלישי – הנכד רן בן ה 16- עובד בחופשתו על קו אחת המכונות, וזה מביא לו המון נחת.

אהרון נולד ב 1938- בבולגריה ועלה לישראל עם הוריו, אחיו ואחותו בשנת 1949 , כשמלאו לו קצת יותר מעשר שנים. האב - אברהם לוי – היה סוחר תבואות מבוסס למדיי בבולגריה, אך יחד עם רבים מיהודי בולגריה שסבלו מהשלטון הקומוניסטי, העדיף בשנת 1949 לקחת את משפחתו ולעלות עמה לישראל. בארץ הם מוקמו בפרדס חנה, אך מהר מאוד עברו כל העולים הבולגרים יחדיו ליפו שבין בת-ים לתל אביב, שם חיו כקהילה ואף הקימו יחד את מועדון הספורט שנודע בזיקתו לעלייה הבולגרית – מכבי יפו.

מספר אהרון לוי: "הפרנסה הייתה בצמצום ואנחנו הילדים נאלצנו לצאת לעבוד כדי לעזור להורים. באנו מבית מלא כל טוב בבולגריה לדירה של חדר אחד ליד אבו כביר, ובו שלושה ילדים, בלי מטבח ובלי מיטות. אחותי ישנה על מזרן ששמנו על דלת שנחה על שני כיסאות. לא הכרנו את השפות השגורות אז בארץ – עברית ויידיש, והאשכנזים קראו לנו 'פרענקים'. ובתוך כל זה, כילד בן 13, הייתי צריך ללכת ולחפש עבודה. חיפשתי באזור של בתי המלאכה ביפו ומצאתי את חיים אלמוזלינו ז"ל, שהיה לו בית מלאכה קטן ברחוב אברבנאל פינת וולפסון ובו עסק בליטוש ובציפוי מתכת. בעיקר עסקו אז בציפוי אופניים, עגלות, טוסטרים ומאווררים.

שיטת העבודה הייתה פרימיטיבית וקשה – שייפנו, ניקינו והכול בידיים. אבל לא חששנו – התמודדנו. העיקר היה להביא הביתה את החצי לירה ליום ולעזור לאבי, שהיה נוסע מדי יום באופניים מיפו למפעל 'הארגז' בתל אביב. חלמתי להתקדם, ללמוד, אבל לא היה איך ולא הייתה עזרה – אז הייתי פועל פשוט, אבל הייתי בעל מקצוע מעולה. גם בצבא המשכתי לעבוד כולל אצל בעלי עסקים אחרים, שביקשו את שירותיי".

ב-1959 השתחרר אהרון מהצבא והמשיך לעבוד כפועל בכל מיני בתי עסק בליטוש ובציפוי מתכות. "אבל החלום שלי היה להפוך לעצמאי, לפתוח עסק, להתקדם," מספר אהרון. יחד עם אחיו הבוגר, נסים לוי, הם פתחו בית מלאכה קטן לציפוי מתכות בסוף 1959 סמוך ליפו העתיקה. אבל עד לפתיחת העסק העצמאי, ידע אהרון קשיים לא מעטים בעיקר בתחום גיוס הכספים, ועל כך יש לו סיפור שממחיש את התנאים השונים כל כך בתקופה הראשונה של עולם העסקים במדינת ישראל. אהרון: "היו לי 2,000 לירות שחסכתי בבנק הפועלים מהעבודה שלי, שאז זה היה די הרבה כסף. באתי לבנק, סיפרתי על העסק שאני רוצה להקים עם אחי, וביקשתי הלוואה של עוד 2,000 לירות. אמרו לי – תחזור ביום רביעי. באתי ביום רביעי והפקיד בישר לי – 'זכית. תקבל מהבנק הלוואה של 200 לירות'. לא ידעתי איך להגיב לבדיחה העצובה. התרגזתי מאוד ואמרתי לפקיד שאני מצטער אבל אני רוצה למשוך את הכסף שלי, שמופקד בבנק. הפקיד ניסה להרגיע אותי ואמר לי – 'זה בנק של פועלים. הכסף עצמו מושקע במניות וייקח קצת זמן לשחרר אותו'. אני התרגזתי עוד יותר וצעקתי – 'רוצה את הכסף שלי עכשיו'. הבהלתי אותם כנראה, כי בסוף יצאתי עם הכסף שלי – 2,000 לירות בכיס, כשאני לא יודע בעצם מה לעשות עם הכסף". חבר שפגש ברחוב יעץ לאהרון לגשת לבנק דיסקונט ברחוב בוסטרוס, סניף שהיה ידוע כ"ידידותי לבולגרים", ולדבר עם המנהל ששמו פנקס: "נכנסתי כמו ילד טוב ותמים לסניף של בנק דיסקונט ושאלתי את פנקס אם אני יכול לדבר אתו, מספר אהרון. הוא אמר לי בידידות 'למה לא?'. אנחנו הבולגרים מזהים אחד את השני לפי המבטא – הגיית הלמד הייחודית לבולגרים, למשל, היא סימן היכר מובהק, אז עברנו לשוחח בבולגרית. סיפרתי לו על כך ששכרתי נכס בשטח של 50 מ"ר מעמידר ברחוב אבטליון 1 ביפו, על התוכניות שלי ועל הכסף שלו הייתי זקוק. הוא קם ממקומו ואמר לי, 'בוא נלך יחד למבנה'. זה היה במרחק הליכה מהבנק. הגענו למקום, הרמנו יחד את תריס המתכת. הוא הסתכל ושאל אותי אם המקום רשום על שמי. אמרתי לו שכן וחזרנו לבנק. הוא שתק כל הדרך, וכשהגענו לבנק הוא אמר לי 'לך לפקידה ותפתח חשבון. אני כבר אומר לה שיש לך 4,000 לירות בחשבון'. כמעט התעלפתי משמחה".

זו הייתה ההתחלה. החשמל סופק לתעשייה גם בלילה, ואהרון ונסים עבדו משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הליל. העסק התפתח וצמח, נוספו לו לקוחות מהמובילים בארץ אז, כמו אלקטרו סטאר, אמקא ופאפ. בבית המלאכה עסקו בציפוי של מאווררים, עגלות תינוקות, מגהצים ועוד. הפעילות התרחבה בעיקר בשל השם הטוב שרכשה א. לוי בתעשיית המתכת, בעיקר מפה לאוזן.

הגידול העולה בהיקף ההזמנות הצריך שטח מפעל גדול יותר, והאחים העבירו את המפעל לרחוב אור חיים ביפו בשנת 1964. נכס זה, ששטחו היה כ-200 מ"ר, שימש עד אז כבית המשפחה וכבית הוריו של אהרון. ההורים עצמם הועברו לדירה בבת-ים, הבית ביפו הפך למפעל מרווח יותר, וגם האחים אהרון ונסים שהתפרנסו היטב מהמפעל כבר הקימו משפחות ועברו להתגורר בבת-ים.

"באור חיים כבר ביצענו עבודות גם בציפוי עגלות נכים ובתעשיות משוכללות יותר של מוצרי חשמל לבית, כמו מקררים וחלקי מוצרים אחרים לבית. עבדנו עם חברות גדולות בתחום מוצרי החשמל כמו תדיראן, תדירגן, אמקור, פרידמן ואחרות," מספר אהרון.

ב-1968 פתחו האחים גם חנות למוצרי תינוקות ברחוב העלייה 3 בתל אביב, שבה עבד נסים ואילו אהרון המשיך את הפעילות התעשייתית במפעל. כך היה עד 1975, שאז נפרדו דרכי האחים ואהרון פרץ עוד יותר קדימה עם המפעל.

ב-1982 הכניס אהרון את אחיו הקטן, משה לוי, כשותף בחברה, לאחר שהבטיח להוריו שכך יעשה כשמשה ישתחרר משירותו הצבאי. השניים שכרו שטח גדול יותר של 700 מ"ר באזור התעשייה בבת-ים ברחוב ניסנבאום, ששם ניתן היה להרחיב עוד יותר את הפעילות ולהיכנס לתחומים מתקדמים יותר בענף ציפוי המתכת.

השותפות עם האח משה החזיקה מעמד עד שנת 1997: "היו יותר מדי בוסים בחברה. הוא הביא את הילדים שלו, אני את הבן שלי ואת החתן שלי, והחלטנו להיפרד. משה נשאר עם הציפויים העדינים – זהב, כסף והשחרה, ואני לקחתי את הציפויים לתעשיית המתכת", מתאר אהרון.

בעקבות ההיפרדות מהאח משה, החליט אהרון יחד עם בנו אבי, שכבר נכנס עמוק לעסקי אביו, להעביר את המפעל לאזור התעשייה של שדרות, אזור עדיפות א' המעניק הטבות מס ואחרות לעסקים שעברו לשם מהמרכז. חבלי הלידה היו קשים. הגישה למפעל ולשדרות בכלל הייתה מסורבלת ולא פשוטה כמו היום. רוב העובדים המשיכו להגיע בהסעות מבת-ים, אך לאט לאט השתרש המפעל באזור שדרות, הלך והתפתח, קלט עובדים מהאזור והיום הוא מעסיק 45 עובדים לעומת 12 ב-1998. עוד ב-1997 החל אהרון להעביר יותר ויותר סמכויות ניהול לבנו אבי, שהפך להיות מנכ"ל המפעל ב-1998. מספר אהרון: "אבי גדל במפעל. מכיתה א' עוד ביפו היה עובד בחופשות מבית הספר במחסן של המפעל. לפני שעברנו לבת-ים ניהלתי אתו שיחה רצינית במטבח בבית". אבי לוי: "ישבנו בשולחן העגול, אתה זוכר?", הוא פונה לאביו וממשיך את הסיפור: "אני הייתי בסך הכול בכיתה ח’, ואבא שלי שואל אותי בגיל 14 אם אני מתכוון ברצינות לקחת בעתיד את העסק לידיים, שאם לא כן הוא לא יעבור מיפו למפעל הגדול בבת-ים. לא ידעתי מה לענות לו. איך מפילים דבר כזה על נער בן 14? אני לא אעשה את זה לילדים שלי,” הוא אומר לאביו.

בכל מקרה, אם בהשפעת השיחה ואם לא, החל מינואר 1993, לאחר שהשתחרר מצה”ל כקצין בחיל האוויר ולאחר שבילה קצת בחו”ל, נמצא אבי בחברה בתפקידים בכירים וכמנכ”ל החל מ-1998, כאמור. שם החברה לא השתנה א. לוי – וגם לא צריך להשתנות, כי ה-א’ שנבחרה בהתחלה לייצג את הסבא אברהם ז”ל, ייצגה בהמשך את אהרון וגם את אבי – שהרי כל השמות מתחילים באות א’. אהרון: "כל אבא רוצה שיהיה דור המשך לעסק שהקים”. אבי ממשיך: "אין בית ספר שמלמד את המקצוע הזה של ציפוי מתכות – לומדים הכול בעבודה בקווים במשך שנים עד שנעשים מקצועיים. היום כמנכ”ל אני הכי מקצועי ברמה הטכנית. אני גם מחליט החלטות אסטרטגיות לגבי אופן העבודה, תהליכים חדשים, תמחור, גבייה מלקוחות, שיווק ושימור לקוחות – אני נוגע כמעט בכל הדברים שקורים במפעל וזה בזכות העובדה שאני נמצא במפעל מאז שהייתי בכיתה א’. עם זאת, אני מאציל סמכויות ויש לי אנשים שמגבים אותי – בכספים ובשיווק. ("בזמנו היה עושה את הכול איש אחד,” מעיר אהרון בחיוך). את זה לימד אותי לקוח, ממשיך אבי ומספר, כשיצאתי לשבועיים מילואים בתחילת דרכי כמנהל המפעל, הוא העיר לי שלא יכול להיות שאם אני לא נמצא הכול תקוע ומחכה לי כשאחזור”. אהרון: "בכלל, היום, בעידן התקשורת המודרנית של הפלאפונים והאינטרנט – הניהול הרבה יותר קל. בזמנו הייתי משועבד למפעל”.

המפעל בשדרות ידע ימים קשים בתחילת דרכו ומאוחר יותר נאלץ להתמודד עם נפילות טילי הקסאם שנורו מרצועת עזה על שדרות בעיקר: "זה היה מאוד מלחיץ,” מספר אבי וממחיש: "אחרי 100 נפילות ביום, חלקן מכל צדי המפעל – ליד הגדר, על גג המפעל השכן שקרס, רסיסים על הדלתות של המפעל שלנו – העובדים המשיכו לעבוד בין לבין, ואני מוריד בפניהם את הכובע. כל אחד נתן את המקסימום, ומי שבא לעבוד קיבל גם בונוס. גם הלקוחות הבינו והיו סבלניים”.

א. לוי כיום הוא מפעל לציפוי מתכת בתהליכים אוטומטיים וחדשניים, שעוסק גם בציפויים לענפי הזיווד האלקטרוני, לענף הרכב, לנשק, למצלמות, למשקפות ולתעשיית האופטיקה הביטחונית בכלל, לענף ההיי טק, למדפסות תלת מימד, לענף הפרזול, לממ”דים ולמזגנים. לפני שנה וחצי הוקמה גם מחלקת צבע למתכות, ובעתיד ייכנס המפעל לתחומים נוספים בענף גימור המתכת ולענפים משיקים בתעשייה זו.

ומסכם אהרון לוי: "אני הגשמתי את החלום שלי להיות תעשיין בישראל ולהעביר את המפעל שבניתי לדורות הבאים”.

מה הוא סוד ההצלחה שלכם?

אבי: "ציפוי מתכת הוא תעשייה מאוד שמרנית, התהליכים בה משתנים לאט לאט, אבל התחרות רבה. אנחנו האחרונים בשרשרת הייצור – אנחנו נותני שירות בעצם, כי אנחנו לא מייצרים את המוצר, אלא עוסקים בגימורו. לכן, איכות העבודה ונתינת השירות הטוב ביותר הם הדבר הכי חשוב – זהו שימור הלקוח הכי מוצלח".

אהרון: "כל הזמן בקשר עם הלקוחות, כל הזמן קשוב להם – אם זו הגישה, אז ירצו לעבוד אתך".

מהי ישראליות בעיניך?

אהרון: "בניית הארץ ואהבת הארץ". אבי: "בעיני ישראליות זה 'ערב רב' של אנשים. במפעל הזה עובדים יוצאי הודו, יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה, צברים, בדואים, מפוני גוש קטיף, וקיבוצניקים. כל אלה, שהם כמובן גם גברים וגם נשים, במפעל אחד".

הרגעים הקשים שהיו לך במפעל ואיך התגברת עליהם?

אהרון: "היו הרבה רגעים קשים, והקשה מכולם לא היה כשפתחתי את העסק הראשון, אלא דווקא פתיחת המפעל בשדרות. 2,600 מ"ר מבנה, הוצאות ענקיות, תחרות גדולה ובתוך כל זה אני מעסיק עובדים, והאחריות שלי על הפרנסה שלהם ושל משפחותיהם. הייתי הולך הביתה עם חרדות. אבל לא ויתרתי ולמזלי השם לי פתח לי דלתות ופרץ לנו דרך אל מה שהגענו אליו היום. יכולנו להשקיע את הכסף בתחומים אחרים".

במה אתה הכי גאה?

אהרון: "שהצלחתי ליצור המשכיות. היום זה לראות את הנכד שלי רן בן ה 16- עובד בקו במפעל, והוא מצטיין במתמטיקה ובפיזיקה. אני רוצה להאמין שהוא יהיה דור ההמשך כמו שהבן שלי אבי הגיע לכך, וזה שימח אותי. זו התמורה שלי.

כמה עובדים יש לכם ומהו החתך ההשכלתי שלהם?

אבי: "יש לנו 45 עובדים. כשני שלישים מהם עובדי ייצור והשאר הם עובדי מנהלה, אחזקה ולוגיסטיקה. יש לנו מהנדסת אחת בתחום הכימיה".

תרומה לקהילה?

אבי: "אימצנו מוסד באזור גדרה ובכל חג וחופשה אנחנו עושים להם ימי כיף. בנוסף, לקראת החגים הנהגים שלנו מובילים בכלי הרכב שלנו חבילות מזון לנזקקים בכל אזור הדרום".

מהו החזון שלך?

אהרון: "לבנות מפעל תעשייה, והחזון הזה התגשם לי למרות הקשיים ולמרות שלא תמיד זה השתלם כלכלית". אבי: "אם כל התעשיינים היו גם כלכלנים אז לא הייתה תעשייה, כי הם היו רואים מראש את כל הסיכונים ואולי לא היו מעיזים. כל בוקר אני חושב מה עוד אני יכול לעשות כדי לפתח את המפעל. אני מדבר והשערות סומרות לי, כי אני מאוהב בעבודה הזאת. החזון שלי הוא להמשיך ולהתפתח לעוד תחומים משיקים ולהיות יצרן – לפתח מוצר ולייצר אותו".

איפה תהיו בעוד עשר שנים?

אבי ואהרון: "בעוד עשר שנים נהיה פה עם מפעל גדול אף יותר. לא נעבור למרכז, למרות הוצאות תחבורה והובלה מטורפות. הבחירה להשאיר את המפעל בשדרות היא בחירה מתוך ציונות".

1949

אהרון לוי עולה לישראל

1959

אהרון פותח את המפעל הראשון ביפו עם האח נסים

1964

המפעל עובר לשטח גדול יותר ברחוב אור חיים ביפו

1975

דרכי האחים נפרדות. אהרון פורץ קדימה עם ציפויים לתעשייה

1982

האח משה מצטרף כשותף למפעל שעובר לשטח גדול בבת-ים

1993

הבן אבי מצטרף למפעל

1998

המפעל עובר לשדרות. אבי מתמנה לתפקיד מנכ"ל החברה, ואהרון הוא היו"ר